“[לפי] הגדרת המשחק של וויניקוט כגשר בין המציאות הפנימית לחיצונית […] המשחק נתפס כאמצעי להשגת בריאות נפשית, ככלי העיקרי שבאמצעותו האדם יכול לממש את עצמו וכגרעין החיים האמיתיים”
המשחק- מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר/ פרוני אמיליה
כשאיילה נולדה, נגה הייתה בת שלוש ובדיוק נכנסה לגן חדש. שמנו לב שבכל משחקי ה”משפחה” נגה תמיד הייתה בוחרת להיות התינוקת. בהתחלה לא הבנו למה היא לא רוצה להיות גם אימא לפעמים, אבל בהתבוננות מעמיקה יותר ראינו שבבית היא מתנהגת באופן כזה בוגר ומבטאת המון אימהות ודאגה כלפי אחותה החדשה וכלפי הבובות שלה, שהפכו להיות המשחק המרכזי שלה באותם ימים. ואם כך, הרי זה רק הגיוני שהיא תרצה גם לשמר את המקום התינוקי שלה, כי בסופו של דבר עד לפני כמה שבועות היא הייתה התינוקת שלנו ופתאום הייתה צריכה לוותר על מקומה.
באחד הירידים פגשתי מישהי בהריון מתקדם שהתעניינה במוצרים שלי. שאלתי אותה אם יש לה ילדים גדולים והיא אמרה שיש לה ילד בן שנתיים וחצי ושבקרוב תצטרף אליהם אחות חדשה. כשדיברתי איתה על המוצרים שלי ועל החשיבות של משחקי דמיון אצל ילדים, במיוחד בקבלה של אח חדש למשפחה, היא פטרה אותי ב”שטויות, אני לא מאמינה שהוא צריך להסתגל. בסדר, אז נולדה לו אחות חדשה, מי ישמע, שיתמודד”. הצער ותחושת ההחמצה שהרגשתי אחרי המפגש הזה ליוו אותי ימים רבים אחרי. מה עוד יכולתי להגיד לה? מה הייתי צריכה לעשות כדי להראות לה שגם אם לא מדובר בחוויה קשה של הילד, מדובר בחוויה משמעותית ושינוי גדול, ומשחק הוא דרך עיבוד נהדרת לשלל הרגשות שעולים בו סביב אירוע גדול כמו הצטרפות של אחות חדשה למשפחה.
הרבה לקוחות שלי חוזרות אלי כדי לעדכן אותי ולשלוח לי תמונות (תמשיכו! זה עושה לי את היום!). חלקן מדברות אותי ומצטערות כי הילדים שלהן בעיקר מרביצים לבובה ואינם “טיפוליים” איתה. כשהילדים מבטאים חלקים אגרסיביים שיש בכל אחד מאיתנו דרך משחק, הם נעזרים בדרך הבריאה להביא את החלקים האלה לידי ביטוי. במשחק, הבובה לא נפגעת כשהילד מרביץ לה, לעומת אחותו הקטנה שכן תיפגע. במשחק הילד יכול להשליך על הבובה רגשות קשים שהוא סוחב עמו מחיי היומיום, וזו בחירה נהדרת – טוב שהילד יבטא את התסכול שחש כלפי הבובה ולא כלפי התינוק החדש ללא תחושת אשמה, ולא כלפי התינוק החדש.
למה כל כך חשוב שהילדים שלנו ישחקו במשחקי “כאילו”?
אם תסתכלו על חבורת ילדים שמשחקים במשפחה, תראו שהם משקיעים זמן רב יותר בקביעת הכללים ובדיון עליהם מאשר במשחק עצמו. למה? כי משחק לא נועד רק לבידור אלא הוא קריטי להתפתחות הילד.
בספרות המקצועית יש הסכמה פה אחד שלמשחקי הדמיון יש תרומה עצומה להתפתחותו של הילד בכל התחומים, ואפילו לשמירה על תפקודו הנפשי. משחקי דמיון הם הדרך העיקרית שבה ילדים יכולים להביא לידי ביטוי על עולמם הפנימי והם קריטיים ליצירת קשר עם הזולת ולרכישת מיומנויות חברתיות. משחקי ה”כאילו” מפתחים את הזיכרון (צריך לזכור את כל התפקידים של כולם), את יכולת השליטה העצמית (עכשיו צריך לשבת בלי לזוז כי זה מה שהמשחק דורש, במיוחד בתקופה שלנו שילדים גדלים לתוך דור ה”מיד ועכשיו”), את יכולת הוויתור והמשא ומתן בין ילדים (“אני גם רוצה להיות האימא! טוב נעשה תור תור”) וכו’. הילד המשחק יודע כי עליו לרקוד ריקוד עדין בין סיפוק הצרכים והרצונות שלו לבין סיפוק אלה של השחקנים האחרים, כדי שהם לא יפרשו. כדי ליהנות ממשחק חברתי יש להיות נחרץ, אך לא שתלטן, וזה לימוד חשוב ונכון לכל היבטי החיים בחברה. המשחק החופשי מלמד את הילדים איך לשלוט בכעס שלהם, להשתמש בו בחוכמה בניסיון לעמוד על שלהם ולא להשתלח, אחרת אף אחד לא ירצה לשחק איתם.
כמה עצות שקל ליישם:
אל תנסו לתקן אותם, גם אם מה שהילד עושה נראה “לא הגיוני” זה בסדר גמור, הוא מדמיין את זה ולכן זה הגיוני עבורו. אל תנסו להעביר ביקורת על אף דמות או לנסות לייעל את המשחק. הוא שלהם ומתרחש אצלם בראש. לפי הפסיכולוגית אמיליה פרוני, הילד “מלביש פנטזיה פנימית על חפץ קיים. ויש בכך סיכון מבחינתו: אם מבוגר יאמר לו שזו רק קופסה, הוא ייצא מבויש. גם הוא יודע-למחצה שזו קופסה, אבל הוא זקוק לתמיכת הסביבה כדי שיוכל לקיים את המשחק. המשחק הוא הרכוש הראשון שלו, יצירתו הראשונה”. תנו לו לבנות עולם משחקי גם אם הכללים בו שונים מאשר בעולם האמיתי, ואם אתם מצטרפים למשחק – קבלו על עצמכם את כללי המשחק שהילד קבע, היו עימו בחוויה ולא כחיצוניים לה.
אם עולות לכם שאלות על מה שהתרחש במשחק תוכלו לשאול אותם בשלב מאוחר יותר למה התכוונו, האם זה מזכיר להם משהו שבאמת קרה, למה הם חושבים שדמות אחת עשתה מעשה מסוים ועוד. כמובן שהכל תלוי גיל ויכולת שיח.
בובות וצעצועים שיש להם תפקיד מוכתב ומוגדר עלולים לצמצם את המרחב המשחקי של הילד. צעצוע שמנגן כל פעם שמכניסים לתוכו כדור יכול להיות נהדר להתפתחות המוטורית, אבל יש לו רק תפקיד אחד מוגדר ואי אפשר להשליך עליו רגשות. כנ”ל לגבי בובות מדברות למיניהן, הן אלו שמחליטות מה הן מרגישות והן מונעות מהילד להחליט בשבילן. בחרו עבור הילד צעצועים פתוחים שמהווים גירוי שעליו הילד יכול להשליך מתוך עולמו הפנימי את מה שהוא מרגיש ומדמיין. כך תוכלו גם להתבונן בשקט במשחקי הדמיון של הילדים וללמוד מכך על עולמם הפנימי. גם אם אתם מקשיבים, הקשיבו בשקט ותנו להם את החופש להיראות “בלתי נראים” – אל תתפתו לתעד אותם באמצעות צילום או להתערב להם למשחק (אלא אם כן מתרחש משהו מסוכן, כמובן).
השימוש במשחק משמש אנשי טיפול בעיקר משום שהוא מהווה חלון למה שמתרחש בתוך נפשו של הילד. אבל לפעמים גם אצלנו ההורים יכולות להידלק כל מיני נורות אדומות כתוצאה מהמשחק. אם אתם מודאגים ממשהו שעלה במשחק, שתפו איש מקצוע והתייעצו לגבי המשך ההתנהלות מול הילד, אבל אל תגיבו מתוך לחץ או בהלה, הילד יישמע את מה שמסתתר מאחורי הדברים שלך גם אם הטון רגוע, והוא ישחק להבא באופן יותר מאופק. עדיף להגיב מאוחר, ומתוך מחשבה או התייעצות עם חבר/ה או אשת מקצוע, מאשר להגיב בזמן אמת תגובה שלא תואמת את חווית הילד ומשדרת רגשות שליליים שלא במקומם. ובעיקר, תהנו מההצצה לתוך עולמם הפנימי, ואפשרו להם מרחב בטוח להתבטאות.
